כשמפעל מייצר בובה הם משתמשים ב - PROTOTYPE של בובה זו - הגרסה האידיאלית של אותה בובה. כל סטיה מגרסה זו נחשבת לפגם!
כל בוקר כשאני פוגש את עצמי מחדש אני מסתכל במראה, חוזר ומסתכל שוב וכאילו שאני בובה במפעל - מתחיל לעשות בקרת איכות למוצר הזה שנקרא - אני. לחפש את הפגמים, את הדברים שבעצם לא תואמים את ה - PROTOTYPE שיש לי אי שם בראש - את מה שלא תואם את תפיסת היופי והאני שלי.
בצורה כזו אני (בעצמי) יוצר מצב של חוסר איזון וחוסר שלמות, שמחריף מפעם לפעם - כי הגרסה האידיאלית של עצמנו - אותה בובה מושלמת (שנמצאת איפשהו בכספת שמורה ב"מפעל" המוח האנושי) לא תואמת את מה שאני רואה.
נקודת מבט זו יוצרת מצב שבו אנחנו משלימים עם עצמנו במקום שנרגיש מ-ו-ש-ל-מ-י-ם עם עצמינו.
על פי הגישה האפלטונית, דרך אגב, אותו שלם מושלם אפילו לא נמצא בעולם שלנו או במימד שבו אנחנו חיים - אז למי אנחנו משווים?
התשובה די פשוטה - למודל שהחברה מציבה לפנינו.
אז למה בעצם אני מדבר על פוטנציאל עסקי והיכולת לבחור? ולמה כל זה קשור בכלל?
פשוט מאוד. היום בעידן המיינדפולנס, רובנו כבר מבינים שהמצב הפנימי שלנו משודר ומשדר החוצה. הוא מתפרץ כל הזמן בלי שאפילו נקדיש לזה טיפה של מחשבה - בתנוחת הגוף שלנו, במילים ובצורת הניסוח שאנחנו בוחרים, בלבוש, ביכולת שלנו לספר על עצמינו ולפתוח בשיחה עם לקוח פוטנציאלי או סתם אדם אחר.
במצב שבו אנו משלימים עם עצמינו אנחנו כל הזמן עסוקים בלכסות, להסתיר, לשים לב וכדומה. הרבה מאוד פעמים זה משפיע ישירות על הבטחון העצמי שלנו. מה שבתורו משפיע על היכולת שלנו להביע את עצמינו (לא רק כעסק אלא גם כבני אדם). ההסתרה והעיסוק בפגמים הופכים לדבר העיקרי ולוקחים מאיתנו את היכולת לבחור!
במצב של שלמות - אין פגמים ואין הסתרה. לשים איפור או בגד יפה הופכים להיות בחירה מודעת שאותה אפשר לנתב לכאן או לכאן. להתאים לסיטואציה ולשנות על פי הצורך. כי אלה הם - ה"פיצ'יפקס" והשלם המושלם נמצא שם מתחת לכל זה. אותו ה - PROTOTYPE האידיאלי הוא בעצם אני ללא איפור, ללא בגדים - זה המושלם וכל השאר אלה רק תוספות.
אז נכון שאנחנו כבר לא נמצאים במקום שבו: "אני לא מוציאה את הזבל בלי להתאפר" וגם לא במקום שבו "אני מתעוררת בבוקר לפני בן זוגי כדי שלא יראה אותי לא מאופרת" , אבל גם היום - כשאיפור הופך למשהו שהוא MUST ולא "אם בא לי אני שם/ה ואם לא בא לי אז לא!" - הוא עדיין מכסה על איזשהו "פגם" שאנחנו חושבים שיש לנו.
אני חושב שהגיע הזמן להחזיר לעצמנו את זכות הבחירה ולהבין שאנחנו בעצם ה - PROTOTYPE של עצמנו. והוא לא קפוא בזמן - הוא משתנה והוא תמיד מושלם כי אין עוד אחד כזה בעולם!